-מעוז-שקוף.png

סיפורים מהשטח

רשת מעוז בימי הקורונה

איך נראה יום של חבר רשת במערכת הבריאות? מה קורה בחדר המצב שהוקם בחברה הערבית? ומה קורה בחברה החרדית בימי חירום ולפני חג הפסח? אילו מאמצי חירום ושגרה יש במערכת החינוך? ואיך ממשיכה שגרה של פעילות והערכות ברשויות המקומיות?

סיפורים מהשטח

רשת מעוז בימי הקורונה

איך נראה יום של חבר רשת במערכת הבריאות? מה קורה בחברה החרדית בימי חירום ולפני חג הפסח? מה זה חדר המצב שהוקם בחברה הערבית? אילו מאמצי חירום ושגרה יש במערכת החינוך? ואיך ממשיכה שגרה של פעילות והערכות ברשויות המקומיות?

סיפורים מהשטח

רשת מעוז בימי הקורונה

איך נראה יום של חבר רשת במערכת הבריאות? מה קורה בחדר המצב שהוקם בחברה הערבית? מה מיוחד בתקופה שלפני חג הפסח בחברה החרדית? אילו מאמצי חירום ושגרה יש במערכת החינוך? ואיך ממשיכה שגרה של פעילות והערכות ברשויות המקומיות?

“פתאום, אני יכול להרים טלפון לרופא מקופה מתחרה ולהתייעץ. ואני יודע – נצא מזה מחוזקים”

ד”ר אסי סיקורל הוא רופא כפר בנגב, מתמחה במנהל רפואי בהנהלת סורוקה והנהלה ראשית של שירותי בריאות כללית

“בימים האחרונים, כשכל יום נראה מינימום כמו שבוע, אנחנו מבינים כולנו איך הקורונה הופכת להרבה יותר מרק משבר בריאותי. 
משברים גדולים חושפים את נקודות החולשה של מערכות. כל חולשה מועצמת לדרגה קריטית, ומחייבת טיפול ושינוי מהיר. יש לי בשורה רעה, אבל גם בשורה טובה: המגפה היא קודם כל אתגר וקושי, אבל לאורך זמן – זאת הולכת להיות גם הזדמנות.

אני בר מזל להיות היום בצומת ייחודית במערכת הבריאות הישראלית, וזוכה לראות, להבין ולחבר בין חלקים שונים ומשלימים של המערכת. אני קודם כל רופא כפר – אז אני עובד בשטח מול מטופלים וגם עם צוותים ביישובים אחרים. כחלק מההתמחות במנהל רפואי אני עובד באגף האסטרטגיה של הנהלת הכללית ומנסה לתרום לאנשים שעוסקים בהתווית מדיניות וחשיבה על התרחישים שעוד צפויים לנו. ולבסוף, התבקשתי לחזור לסייע לתקופת המשבר בבית החולים סורוקה שם הייתי מתמחה עד לאחרונה.

בכל המקומות האלה, ואל מול כל האתגרים שיש לכולנו במערכת, יש דברים שעוזרים לפעול – כמו רשת מעוז. מה שמיוחד ברשת זה הקשרים והחיבורים שהיא יוצרת. כשאתה חלק מהרשת הזאת, אתה מתוכנת אחרת – לעבוד ביחד. זה כוח שמניע אותך אחרת.

אתאר לכם יום שלי.
בוקר של תחילת השבוע. עומס ואינטנסיביות כמו שימי הקורונה יודעים – מתחיל את הבוקר במרפאה. רואה מטופלים בטלפון, בוידאו, במרפאה ובביקורי בית לקשישים בבידוד הגנתי. רצף שיחות, מפגשים, טיפולים, ועכשיו גם ישיבות במערכת זום. קיבלתי משלוח, חשוב. תרומה של ציוד מגן לצוותים הרפואיים. אם יש משהו שחסר היום לכולם, גם לרופא בחדר המיון וגם לאחות במרפאה – זה מיגון. המשלוח הגיע מחיבור של חברת רשת שדאגה לשיתוף פעולה עם קבוצת מייקרים עם מדפסות תלת מימד. המייקרים התחילו מהר לייצר ציוד מגן ולהעביר אותו אלינו.

מצאתי את עצמי בנסיעה בין הכפרים והיישובים בנגב. עובר ומחלק ציוד מגן – מסכות פנים שיעזרו לצוותים הרפואים להמשיך ולתת מענה בריאותי מצד אחד ולשמור על הבריאות שלהם עצמם מצד שני.

כשאני בנסיעה, מתקשר אלי חבר רשת שמשמש כמנהל הישיר בהתמחות בהנהלה הראשית. אנחנו מדברים על השינויים שהולכים לרדת כהנחיות לקופות החולים. שינוי במערכת ההפעלה שלהם, למשל חלוקה למשמרות. אנחנו יודעים שיש לדבר הכביכול טכני הזה הרבה השלכות, אז אני מעביר את התחושות שלי שמבוססות על העבודה במרפאה ושיחות עם חברים ואני יודע שהתובנות שעולות מהשטח יעברו לקביעת המדיניות.

מגיע חזרה למרפאה ומתחיל רצף של שיחות אינטרנטיות עם מטופלים. בין לבין נכנסת שיחה מחברת רשת. היא מתייעצת: יש אתגר של כוח אדם רפואי, כולנו יודעים. אבל האם יש לנו פתרונות יצירתיים? מה למשל עם מי שלמד רפואה בחו”ל וחזר לארץ ועוד צריך לעשות מבחנים, אולי הוא יכול להתחיל לקבל מטופלים?

וזה חיבור ישיר למחלה הכי גדולה של המערכת שלנו. אנחנו רגילים להסתדר במערכת הזו – לבד. כל אחד לעצמו. כל מוסד בנפרד. בתי החולים לחוד מהקהילה. משרד הבריאות לחוד מבתי החולים. לא כי מישהו רע, לא כי משהו לא נכון. ככה המערכת בנויה: מעט כסף, גורמים רבים שרבים על מעט כסף. טבעי שתצא מזה עבודה סוליטית, לא משתפת, מתחרה.

בימים כאלה אנחנו צריכים עוד הרבה מאוד גורמים שיפעלו יחד, כדי שנצליח לייצר שינוי. אני צריך אנשי מקצוע מחוברים שיעבדו איתי על המשימה שלי, המשימה שלהם, המשימה שלנו. וחיבורים ברשת מאפשרים עכשיו לעבוד טוב ויעיל עם רמת אמון בסיסי גבוהה.

איך במשרד הבריאות ידעו מה המרפאות הקטנות צריכות אם לא יהיה להם סנסורים במקומות האלה? ואיך המרפאה תצליח לבקש ולהשיג מהמשרד את מה שהיא צריכה אם היא לא יהיה לה קו טלפון שאפשר להתקשר ורגע פשוט להסביר?

או קופות שמתחרות ביניהן. לפעמים זה חיבור עם רופא במרפאה שכביכול מתחרה לקופה לה אני משתייך, אבל מאפשר למידה מהירה הדדית ששנינו צריכים ודחוף.

פערי תקשורת בין קהילה לבית חולים. זה פער וקושי שמערכת הבריאות מתמודדת איתו כל יום, כל השנה. מתחים, מערכות לא מחוברות ולא תמיד מסונכרנות. אבל עכשיו הנקודה החלשה הזו היא קריטית עוד יותר. אם חולה קורונה אושפז בבית החולים עם תסמינים חריפים וחווה הקלה, הוא יכול להישלח להמשך בידוד במלונות לחולים עם תסמינים קלים. אבל זה לא כזה פשוט, כי כשאת בית החולים מנהלת יחידה אחת ואת בתי המלון יחידה אחרת – והן לא בהכרח מדברות האחת עם השנייה – התפעול קשה יותר ולפעמים פשוט לא אפשרי.

זה נכון גם לפערים נוספים שהמערכת מתמודדת איתם, כמו פערי קשר בין רשויות מקומיות לרפואה. אם ביום יום מחלקת הרווחה ברשות לעולם כנראה לא תדבר עם בתי המרקחת – עכשיו יש צורך בוער של תיאום בין מתנדבים, תרופות ואנשים שצריכים אותן ולא יכולים לצאת מהבית.

חיבור אחר יכול להיות בכלל עם כלכלנים ממשרד הבריאות שמאפשר העברת מידע בין השטח למטה ומציאת פתרונות. מה לי ולכלכלנים? שאלה טובה. אבל אם אני, במרפאה הקטנה האזורית שלי, יודע שנכון שאקבל מטופלים באמצעות ביקורי וידאו – זה לא מספיק. אני צריך שיצאו הנחיות ורגולציה על זה, אני צריך שעוד קופות יעברו לשם.

הקשר בין מערכות עכשיו הוא חיוני ולא יכול להתנהל עם אותם הפערים שהתמודדנו איתם בשגרה. הקשר הזה מתאפשר בימים האלה ברשת ענבר. היכולת שלי לדבר עניינית, ישירות עם בעלי תפקידים אחרים מכל קצוות מערכת הבריאות והמערכות המקומיות.

זה קצת נדיר תחושת האמון כשמרימים את הטלפון, או עולים על שיחת זום, ובלי שום הכנה פתאום יש תחושה של אמון שאפשר לעבוד ביחד. יאללה, מתחילים. אז מה אם אנחנו “מתחרים”? בחוסר וודאות הזה, במורכבות הזו – אנחנו פשוט, לפני הכל צריכים אחד את השני.

כמו עוד הרבה אתגרים, המשותף כרגע רב על השונה שלנו. ויש לנו הזדמנות. אני מרגיש שיש לנו הזדמנות. אנחנו יכולים עכשיו לטפל מהר מאוד בכל החולשות שלנו. זה יעזור לנו עכשיו, אבל זה גם ישאר איתנו אחר-כך.

אנחנו נצא מזה מחוזקים. בדרך יהיה קשה ומורכב, אבל נתחזק. אותי, זה מעודד בימים קשים”.

לקריאה נוספת
הקודם
הבא

“איזה מזל שיש לי תשעה ילדים. איך מסתדרים עם פחות ילדים? מי מעסיק את מי?”

ריקי סיטון היא מנהלת פרויקט “חברותא” למפגש בין חרדים וחילונים ורכזת קבוצה של ״משפיעים״ – צוערות חרדיות לשירות המדינה ולשלטון המקומי

“אני אמא לתשעה ילדים, בין חצי שנה לשמונה עשר שנים. זה לא קל להחזיק את כולם בין הקירות של הבית, הקירות שלמדנו להכיר טוב יותר מחדש. זה לא קל למצוא שפיות בכל הטירוף הזה אבל אנחנו עושים את זה.
אני רואה לו”זים שאמהות מסודרות ומרשימות מנהלות בתוך כל המצב החדש הזה ואני נפעמת. לפעמים גם מקנאה, לפעמים לא. אצלנו יש כמה כללי ברזל אבל גם הרבה הבנה שהמצב הזה קשה לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד.

יוצא לי לחשוב במהלך היום איזה מזל שיש לנו תשעה ילדים. איך זה מצליח עם פחות ילדים? מי מעסיק את מי?

בדירה שהייתה דירת 2.5 חדרים והפכנו אותה ל-5 חדרים אנחנו חיים. מצבנו טוב, המשפחה של אחי חיה עם 12 נפשות בדירה של 4 חדרים. זה נכון, זה צפוף. ויש מריבות. וויכוחים. ומתחים. אבל זה מייצר שמחה. רעש טוב.

הילדים לא נמצאים עכשיו במסגרת. צריך להבין שהלמידה מרחוק כמו שאנחנו מכירים אותה במקומות אחרים בארץ נראית שונה בחברה החרדית. פה אין לימודים מקוונים, אין מחשב שילד פותח, מתחבר לאינטרנט ולומד מרחוק. אבל יש דברים אחרים – יש שיעורים שעולים אליהם טלפונית, יש חוברות עבודה שחולקו (ואז הילדים ישבו והתאמצו לסיים הכל תוך יומיים).

היו ימים שאפשר לראות בתוך הבית שלי תור. תור לטלפון. כולם צריכים לעלות לשיעור בטלפון – אבל יש רק 3 קווים ולילדים הרי אין טלפונים. אז היה תור, והיה משמרות על הטלפון – וזה בסדר גם זה סוג של תעסוקה.

ומחוץ לבית? אנחנו חיים על הגבול של בני ברק ורמת גן. אני יודעת רק ממה שאני שומעת. כי ימים רבים אני כבר רק בתוך הבית. אז אני שומעת את השקט, שומעת על חיילים ושוטרים שנמצאים ברחוב. שומעת על מי שיש לו קושי להשיג מזון או בהצטיידויות אחרות. אנחנו לא חווים את זה. בעצם, יש את אתגר הביצים עכשיו – אבל למי לא? וגם בו הצלחנו במבצע ביצים מיוחד להשיג אותן הביתה.

יש כאן אוכל, הרבה, הרעב הוא אחר. אפשר להתבלבל, אם שומעים את הילדים מהחלון שלי צועקים כל היום ‘מה אוכלים אמא? אני רעב’. אבל זה רק בגלל שאנחנו כל הזמן בבית.

וכן, יש בבני ברק ובעולם כולו קשיים אמיתיים של אנשים אחרים להשיג אוכל, לשנע אוכל. משפחות שעשו למשל הזמנה דרך האינטרנט אבל המשלוח לא הצליח להגיע בגלל הסגר. יש קשיים של הצטיידות בתרופות ואנשים שצריכים טיפולים. יש הרבה מאוד קשיים.

בבני ברק יש עכשיו סגר. וכנראה שזה מצד אחד מה שצריך היה לעשות. מצד שני, הדבר הזה הוא מאוד קשה והיה קשה להתארגנות מסודרת. והתחושות, התחושות הן קשות.

קשה גם זה שבני ברק עלתה ככה כותרות. אני מבינה כמובן שיש התפרצות יותר חזקה בחברה החרדית, ואני יודעת שיש לזה גם הרבה סיבות שטובי המומחים ידעו לימים להגיד ולהסביר כמו סיבות של צפיפות או סיפור הקהילתיות.

אבל אני רוצה שגם יבינו שהתזמון של הקורונה הגיע בעונה הכי חמה בשנה. חגים, חתונות, אירועים משפחתיים, פורים ופסח. הכל עמוס, הכל סואן. הכל קהילתי. וזה קשור להתפרצות הזאת.

וגם השפה כאן אחרת, וצריך להבין שכשהעבירו את ההודעות בלי תיווך זה ייצר הרבה בלבול. כולנו הכרנו את הווירוס הזה, שהוא חדש לכולנו ולקח זמן להבין איך להתנהל מולו.

הפחד שלי בימים האלה זה התחושות שמתועלות לכמעט שנאה. מסתכלים עלי, על החברה החרדית ומדברים כאילו היינו עכברושים שמפיצים מחלות.

בשבילי זאת מציאות שלא תתאפשר. אי אפשר לקחת את הערכים שהתורה, תורת החיים שלנו, הביאה לעולם. פיקוח נפש שדוחה את התורה, מציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, ובחרת בחיים – אלו הערכים שגדלנו עליהם.

מה עם כל הארגונים הרפואיים שמנסים לעזור ולתמוך? להיות פתאום מואשמים כמפיצי מחלות? זה לא מציאות שתתאפשר. צריך להבין שזה שינוי הסתגלותי של כולם. לא רק של החברה החרדית. וזה נכון, אצלנו זה לקח יותר זמן כי אנחנו חברה שמרנית.

אבל התחושות הקשות מבחוץ הן כואבות במקום הכי רגיש שיכול להיות. כאישה חרדית אני אמונה על חשבון נפש ומחשבות על מה שקורה. יש פה משהו היסטורי וגדול שקורה, שבמקום שלי פנימה אני משתדלת להיות טובה יותר. הסיפור של הבידוד, של הלבד, מתקשר מיד לבידוד מבחוץ – של מי שמחוץ למחנה. לדיבור לשון הרע.

אני יודעת להסתכל על עצמי, על המכה שקיבלנו ועל מה שאני מאמינה בו – אנחנו צריכים להיות לבד אבל ללמוד איך להיות יותר ביחד.

יגיעו ימים אחרים, ואני חושבת שהעולם של כולנו יהיה ויראה אחרת. גם הציבור של החברה החרדית. אני לא יודעת מה ואיך, אבל יהיה שינוי, דברים ישתנו. כמו שהעולם ישתנה זה ישנה גם אותנו.

אבל הסוד שלנו בכל המלחמות לאורך כל ההיסטוריה הייתה דווקא הערבות ההדדית. ערבות ושותפות מכל המקומות, מכל הסוגים, מכל הרקעים. תמיד היינו ביחד, לא משנה מה. גם עכשיו אנחנו ביחד, זו לא שאלה.

גם עכשיו במלחמה, מעבר לקורונה הבריאותית יש סוג של קורונה חברתית – אלו דברים שלא הכרנו קודם והם שונים וקשים. אבל אנחנו צריכים לזכור – האויב זה הקורונה והלוחמים הם כולנו. דווקא עכשיו יש לנו צורך בחיבור ואהבה.

בשגרה אני מנהלת את פרויקט “חברותא” שרוצה לייצר את החיבור הזה בין נשים חרדיות וחילוניות. כמו אז גם עכשיו זה הזמן להכיר אחד את השני. אם יש חרדי שלא מכיר חילוני שירים טלפון ויכיר, אם חילוני לא מכיר חרדי שירים טלפון ויכיר. זה הזמן להכיר, זה הזמן להתחבר.

כולנו מתמודדים עם אותו משבר, אבל בסופו של דבר, אני מאמינה שעכשיו זה הזמן לאהבה. לא רק לבריאות, אלא גם לאהבה”.

לשמיעת הראיון המלא של ריקי בתכנית הרדיו “קלמן ליברמן” לחצו פה.

לקריאה נוספת
הקודם
הבא

“פתחנו חמ”ל בדיקות, והחולים פרסמו מרצון מי הם. ככה מנענו הידבקות באפרת”

יהודה שווייגר הוא מנכ”ל המועצה המקומית באפרת

“אנחנו באפרת עובדים בהנחה ש”מה שעובד בשגרה – יעבוד בחירום”. אנו מכינים את עצמנו למצב חירום, אבל מוכנות לתרחיש של רעידת אדמה או למלחמה שונה מההתמודדות שאנחנו נדרשים לה עכשיו בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה. בכל שעת חירום באפרת, ואני חושב שגם במדינה כולה, יש לנו מגן אחד: השותפות, הביחד, האחדות. אבל הקרבה שהייתה התרופה, עכשיו היא גם הסכנה. 

כשמסתכלים חודש אחורה מהיום, היינו בתהליך פיתוח של המועצה יחד עם מעוז, תוכנית המאיצים של 100 יום, אתגר של המעבר מרשות קטנה לרשות בינונית. אפרת גדלה ב-5 שנים ב-60% ועד סוף השנה יגורו בה 16,000 תושבים. ללא הסכמי גג וללא מקורות הכנסה עצמיים של אזורי תעשייה, הגדילה ממשיכה גם בשנים הקרובות. אפרת הופכת לעיר.

בדיוק לפני חודש, היה עוד משהו שהיינו עסוקים בו: חגיגות חג הפורים. היו הרבה מאוד מסיבות חג שמחות וצבעוניות בבתים הפרטיים ובשכונות וגם עדלאידע וקריאות מגילה קהילתיות.

אז עוד היה אפשר לחגוג בהתאם להנחיות משרד הבריאות, היום אנחנו כבר קוראים לזה “להתקהל”. והיום אני יודע להגיד: זאת כנראה הייתה הנקודה שהמגיפה הגיעה אלינו.

יומיים אחריי וכמעט כל התושבים שהשתתפו במסיבות מתחילים להרגיש שלא בטוב. רופאת משפחה שפגשה רבים מהם – מתקשרת ומזהירה: הרבה תושבים עם תסמינים של קורונה.

אפרת הייתה במשך ימים עם ריכוז החולים המאובחנים פר אוכלוסייה הגדול ביותר בישראל. שכונות שלמות ביישוב בבידוד, תושבים רבים עם תסמינים.

ביחד עם ראש המועצה, עודד רביבי, שמוביל את הפיתוח באפרת, וגם הוא חבר רשת מעוז, ידענו שאחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות זה לייצר שליטה במצב: מי נדבק, כמה, איפה ומה צריך לעשות. רצינו להתחיל לעשות כמה שיותר בדיקות של מי חולה, ולמנוע את המשך ההדבקה.

ידענו שמצד אחד למשרד הבריאות ברמה הארצית אין יכולת לעמוד בקצב הבדיקות, ומצד שני לנו יש אחריות ויכולת לסייע ברמה המקומית. הבנו שאנחנו צריכים לתגבר במאמץ פנימי שלנו את מערך הבדיקות והדיווח כדי לצמצם הדבקה.

ביוזמת תושב אפרת, פראמדיק בכיר במד”א, הגיע הרעיון: חמ”ל בדיקות בתוך המועצה. אז הכשרנו צוותי רפואה שלנו לעשות את הבדיקות, יצרנו שותפות עם מתנדבים ממד”א, הצבנו שני רכבי בטחון לניוד הבודקים ולשינוע של הבדיקות היישר למעבדות של משרד הבריאות בירושלים.

תוך שעות בודדות החמ”ל התחיל לעבוד. טלפון ועוד טלפון, תושב ועוד תושב. כל הבדיקות בוצעו מבלי שתושבים יצאו מהבית. יותר מ-500 בדיקות התבצעו אצלנו בתוך המועצה ועברו מהר לבדיקה.

ובנקודה הזאת יש עוד משהו חשוב שהחלטנו לעשות. כל מי שהגיע להיבדק קיבל טופס. הסברנו לתושבים, שאם הם יימצאו חיוביים לנגיף הקורונה – נרצה לדעת אם נוכל לפרסם את השם שלהם והמקומות שהיו בהם בימים האחרונים. למעלה מ-95% מהם הסכימו. כל בדיקה שיצאה חיובית, פרסמנו בתוך מספר דקות בתוך המועצה את הפרטים מתוך אחריות חברתית וערבות הדדית של התושבים.

זה כביכול פשוט, והיום כולם מבינים שכדאי לעשות את זה יותר ויותר. אבל זו פעולה שהיא מורכבת. יש חיסיון רפואי. אבל כמועצה, עם היכרות שמבוססת על אמון ואחריות משותפת בין התושבים שלנו, הצלחנו לעשות בדיוק את זה. 

לפני כשנה וחצי הקמנו צוותי חוסן שכונתיים, קבוצת מתנדבים שכונתיים עם מבוגרים, צעירים, עולים חדשים. לימים זאת התגלתה כנקודת חוזק משמעותית שלנו, כערוץ מחבר בין הרשות לתושבים וכמוקד קהילתי למענה לצרכים, העברת בקשות לסיוע, צרכים ומסרים.

נצברה אצלנו כמות גדולה של ידע על החולים שלנו ומקומות שהיו בהם, ויכולנו להגיד להרבה מאוד תושבים – תכנסו לבידוד. בקצב מסחרר הצלחנו לפעול הכי נקודתי והכי יעיל שאנחנו יכולים.

הבנו, שבמציאות של אי וודאות, תפקידנו לייצר יציבות עבור התושבים. אז עשינו כל מאמץ להנגיש מידע: הקמנו אתר ייעודי לקורונה, הוצאנו עדכונים יומיים ושוטפים בעברית ובאנגלית וגם הרבה שיחות ושאלות-תשובות בפייסבוק לייב. כשנמגישים מידע בזמן אמת ובצורה אמינה ושקופה, זה מאפשר לתושבים להתמודד טוב יותר עם המשבר, עם הבדידות, עם חוסר הוודאות.

תוך מספר ימים, הוצאנו כרשות גם קובץ תובנות ולקחים על התמודדות עם התפשטות הנגיף. הוא הופץ לכל ראשי הרשויות והמנכ”לים כדי לסייע להם דרך מה שאצלנו כבר קורה. היה גם וובינר לחברי הרשת, בשיתוף עם איתי צחר מנכ”ל עיריית כפר סבא – על היערכות של רשויות.

הבנו שהידע ומה שעובד אצלנו יכול לעבוד ולהיות מועיל עכשיו בעוד מקומות. אז היו לי כמה שיחות עם חברי צוות ורשת מעוז על איך לוקחים את המודל של בדיקות הקורונה באפרת – ומטמיעים אותו במקומות נוספים. בבוקר אחרי, כבר ראיתי תמונות בעיתונים של חמ”ל שהקימו בכניסה של רשות ערבית. אחרי כמה שעות שלחו לי הקלטה של חבר רשת אחר שמתארח בתוכנית רדיו ומספר שגם הוא החליט לפעול לפי מה שהתחלנו באפרת.

יש הרבה מאוד דברים אחרים שקורים, שיתופי פעולה ברשת שעוזרים לדברים לזוז ומהר. למשל, יש לנו קבוצת ווטסאפ של מנכ”לים מרשויות מקומיות. הייתה בה ממש סערה כשראש הממשלה הודיע שמצמצמים את כח האדם העובד החיוני מ-30% ל-15%. פאניקה ודאגה של כולם – איך ממשיכים? מה עושים? בהודעה אחת לחברת רשת ממשרד הפנים ביקשתי שייצאו עם הסבר, שירגיעו. ותוך כמה דקות היא החזירה תשובה, שהעברתי בקבוצה. ועשרות מנכ”לים ברגע מרגישים שיש להם קשר עם משרד הפנים, שהשלטון המרכזי מקשיב להם ואיתם. זה לא משהו שהוא מובן מאליו.

זה לא הזמן לראות מה לא עובד ולקיטורים, גם אם הם לפעמים מוצדקים. זה כן הזמן לפעול על בסיס האמצעים והמשאבים העומדים לרשותנו ולמנף אותם על-ידי שיתופי פעולה.

שלטון מקומי, שלטון מרכזי, עמותות וגם מגזר פרטי – אנחנו רואים פתאום כמה חיבורים קטנים הם גדולים. והם  יעזרו לנו בסופו של דבר לנצח גם את זה, ביחד”.

לקריאה נוספת
הקודם
הבא

“לראשונה, הקמנו חדר מצב לכל החברה הערבית”

רסול סעדה הוא חבר רשת ואחראי החברה הערבית במעוז

“אלה ימים קשים בחברה הערבית. אני לא חושב שאנחנו יודעים מה ועד כמה, אבל אנחנו מבינים – עוד הולכים לבוא הרבה ימים כאלה. החברה הערבית נמצאת בציות גבוה יחסית להנחיות הבידוד, אבל למרות מספרי החולים הנמוכים, אנחנו מבינים שלא יכול להיות שהנגיף עצר בכניסה לכפר או ליישוב הערבי, אלא יש שם פחות בדיקות – וזה מסוכן כי ככה נמשכת ההדבקה.

וגם הציות לנהלים הוא אתגר, כי ימי הרדמאן מתקרבים ואנשים רגילים לצאת הרבה מהבתים לתפילות ולמנהגים.

בשביל כל אלה הוקם חדר מצב של ועד ראשי הרשויות הערביות, ואנחנו במעוז הצטרפנו אליו. הקמנו את חדר המצב בשפרעם, יחד עם חברי צוות נוספים ממעוז.

מדי יום אנחנו אוספים פניות של הרשויות הערביות, בין השאר דרך חברי הרשת שלנו, ומעבירים לחדר המצב של מעוז ולמרכז השליטה הארצי. בדרך, יש עוד שלב “קטן” של להעביר שפה מערבית לעברית ולפעמים להשלים הסברים ופרטים.

בכל בוקר יש הרבה מאוד פניות. רשות מקומית אחת צריכה מזון לקשישים, באחרת יש הרבה נזקקים, ולאחרת חסרים חומרי חיטוי למקומות ציבוריים. חלק מהפניות הן נקודתיות וחלק יותר רחבות וכוללות.

כך למשל, קיבלנו פנייה מרשות ערבית. הגיעו תלושי מזון למשפחות שממש זקוקות לסיוע. אבל איפה מקבלים את התלושים האלה? ברשתות הגדולות שאין ברשויות הערביות, ומשפחה שקיבלה את השובר לא יכולה לעשות איתו כלום. התקשרנו למרכז השליטה המרכזי, חוטים נמשכו מאחורי הקלעים – והם הוסיפו את הסופרים והרשתות הקטנות שפועלות בתוך הרשויות הערביות.  

עוד פנייה הייתה של המופתים, המועצה הדתית הערבית. שואלים מה עושים עם גופות והכנה לקבורה. לחברה היהודית יצאו הנחיות, אבל לא ניתנו דגשים לחברה הערבית. הצורך הזה עלה למרכז השליטה והם מעבירים הנחיות שאנחנו מחזירים למי שצריך.

אחרי כמה שעות מתקבלת עוד פנייה מאוד מודאגת. ישוב ערבי קטן בצפון שעומדים לסגור לו את אספקת המים, דווקא עכשיו, בגלל עבודות תשתית. התקשרנו לחברת רשת שעובדת בחברת המים, שעזרה למצוא פתרון.

הפוקוס שלנו עכשיו הוא גם על נושאים שקשורים לבריאות, למשל בדיקות חולים. ברור לכולם שיש עוד חולים בחברה הערבית, אבל אזרחים ערבים לא פונים להגיד שהם צריכים להיבדק. אז קידמנו מול משרד הבריאות הקמה של מוקד בדיקות זז בין יישובים בחברה הערבית. אחרי שלושה ימים, הגענו מאפס ל-50 חולים מאומתים. ואנחנו יודעים שיש עוד הרבה.

תוך כדי העבודה, גילינו שברשויות הערביות אין צוותי חירום. העברנו את זה לחברי הרשת ממשרד הפנים במרכז השליטה הארצי ומהר מאוד התחיל מאמץ להקים צוותים כאלה.

במשבר הזה, אני יודע שיש הזדמנויות – במיוחד בשביל הימים שעוד יבואו. ואחת ההזדמנויות עבור החברה הערבית היא ללמוד איך לתפקד תחת חירום. אפילו הקמה של חדר מצב של הרשויות הערביות לא קרתה בעבר.

אז זאת קודם כל הזדמנות פנימית שלנו של החברה הערבית. אבל יותר מזה, החירום יצר הזדמנות לחיבורים שלא היינו רגילים אליהם. אנחנו רואים עכשיו, אולי בפעם הראשונה, יד מושטת לעזרה.

אני לא יודע איך יראה היום שאחרי, אבל בטוח יש לנו בו הזדמנות. לחברה הערבית בתוך עצמה, ולחברה הערבית עם כולם. ולכולם עם החברה הערבית”.

לקריאה נוספת
הקודם
הבא

“איך מוצאים פתרון לילד בדואי עם צרכים מיוחדים, שבבית שלו אין תשתית לאינטרנט?”

מירי נבון היא מנהלת אגף בכיר יישום רפורמת ההכלה והשתלבות ילדי החינוך המיוחד, משרד החינוך

“הימים האלה, של האי-שגרה שבתוכה ממשיכה להתקיים גם שגרה, הם לא פשוטים.
אבל גם בהם יש לנו משימה, והיא זו שחשובה.
גם עכשיו, בכל בוקר אני מקפידה להתארגן פיזית ומנטלית לעוד יום של משימה.
לובשת בגדי עבודה, גם כשזה מהבית, מסדרת שולחן, פותחת את המחשב, עולה לזום ומתחילה.

שני אתגרים יש למשרד החינוך בימים האלה: אחד של חירום והוא לאפשר מענה טיפולי ולימודי לתלמידי החינוך המיוחד. ואחד של שגרה והוא מוכנות ליום של אחרי, שזה אומר עכשיו להמשיך לקיים וועדות (זכאות ואפיון) וגם לדאוג להתאים אותם למציאות המשתנה. הראשון לספטמבר קרוב, הוא ממש כבר כאן, אנחנו צריכים לדאוג שלכל התלמידים תמצא מסגרת חינוכית מתאימה וראויה להשתבץ אליה.

ויש את חירום ימי הקורונה: המסגרות החינוכיות לתלמידים עם צרכים מיוחדים נסגרו, והתלמידים נותרו בבית. המצב שבו שגרת היום הופרה, עבור רבים מתלמידי החינוך המיוחד היא קריטית. יש מהתלמידים שבלי טיפולים, קשר עם צוותי חינוך, מטפלים וחברים – מצבם עלול להיות מוחרף עוד יותר ועלולה להיווצר רגרסיה.

החלטה של המשרד היא להמשיך לתת מענה לתלמידים, כזה שיתכתב עם ימי הבידוד החברתי. בנקודה הזאת צריך לנהל את החירום: להמשיך לתת טיפולים מרחוק, או במקומות שיש היתר, להגיע למרכזים רשותיים או לביתם של התלמידים. בנוסף צריך היה גם להפעיל למידה מרחוק גם עבור תלמידי החינוך המיוחד, בהתאמה לצרכיהם.

מול שתי משימות מורכבות של חירום והמשך שגרה חילקנו את העשייה בין האגף שלי לאגף החינוך המיוחד. שותפתי מנהלת האגף לחינוך מיוחד, שמביאה איתה לתפקיד מקצועיות וניסיון רב בתחום זה, לקחה על עצמה את משימת החירום. אני לקחתי על עצמי את משימת המוכנות שלנו לשגרה החדשה – ניהול וועדות הזכאות.

במסגרת התפקיד שלי במשרד החינוך, כמנהלת יישום חוק החינוך המיוחד, ההכלה וההשתלבות, אני מובילה בשנתיים האחרונות מהלך של שילוב תלמידי חינוך מיוחד בבתי הספר הכלליים. בדרך כלל, בתקופה הזו, רגע לפני סיום שנת הלימודים, אנחנו עסוקים כבר במאמצים לקראת שנת הלימודים החדשה. יש הרבה מאוד עבודה תהליכית עם הרבה מאוד שלבים שמתחילה חודשים ארוכים לפני הראשון לספטמבר.

ואז הגיעה הקורונה, החל חירום, מסגרות החינוך נסגרו, יש הנחיות שצריכות לצאת מהמשרד לבתי הספר ולמשפחות, יש אתגרים, יש צרכים, יש רצונות.

אבל הקורונה תחלוף, מערכת החינוך תחזור לפעול, ותלמידי החינוך המיוחד ישובצו במסגרות וישתלבו בהן. אין לנו את הפריבילגיה להפסיק לקדם את המשימה הזו. הפסקה משמעותה שבבוא היום נהיה לא מוכנים עבור התלמידים הללו, שכה יקרים ללבנו.

ואיך עושים את זה בתקופה הזו? אני לומדת תוך כדי תנועה. כי מה שאנחנו יודעים ורגילים משתנה עכשיו: קשר עם הורים, המגע האישי והאנושי, היכולת אפילו להתכנס ולדבר בחדר – זה פורמט חדש.

השגרה החדשה היא לא פשוטה. תדמיינו איך זה לעשות וועדה על צרכים של ילדים מרחוק, עם עשרה אנשים מכונסים דרך האינטרנט, או בטלפון. ומה כשיש משפחה חרדית עם ילד מיוחד כשאין אינטרנט? ואיך מוציאים עכשיו זימון למשפחה של ילד במגזר הבדואי שאין בו תשתית של אינטרנט?

והקורונה, היא תגמר. וביום שאחרי יש לנו תפקיד לתת מענה לילדים עם צרכים מיוחדים. והמשימה שלנו היא להיות גם בכאן ועכשיו – וגם במכאן והלאה“.

לקריאה נוספת
הקודם
הבא

״ואז מובילת רשת, ערביה מרמלה, שאלה אותי: איך אפשר לעזור לך עם פסח?״

קובי רוזנשטיין הוא מנהל תלמודי תורה, סמינר, תיכון וגני ילדים בפריסה ארצית

“לא התכוננו מספיק. לא לקורונה, ולא לקורונה בחברה שלנו – בחברה החרדית. לא דמיינו כמה מהר זה יגיע, כמה רחב זה יפגע. לא נערכנו מספיק, לא אנחנו וגם לא המדינה. לכולנו לקח הרבה יותר מדי זמן להבין את גודל האירוע.
את הקורונה לא הזמנו לפי תאריכים, לא העלנו שאת חג הפסח והימים החגיגיים שלפניו נעביר בבידוד, מתח וסכנה.
אבל הימים האלה, של שילוב בין שגרה, חירום, מגיפה וחג מחייבים אותנו לחשוב ולפעול במהרה.

את הבוקר שלי התחלתי בשיחת זום עם חברי רשת מעוז. מנסים להבין ולפתור את מה שמסתמן בשעות האחרונות כאתגר הכל כך גדול: איך מתמודדים עם התפשטות הקורונה בחברה החרדית?

קחו למשל את סוגיית הבידוד. כולנו מבינים שאיש או אישה שנמצאו נשאים של הנגיף חייבים כעת בבידוד. אבל מה כשמדובר במשפחה חרדית? שחיה בבית קטן, עם חדרים ספורים בו – איך אפשר לצפות לבידוד בתנאים כאלה? ואז עולה יוזמת הבידוד במלונות. אבל גם כאן נדרשת הבנה של החברה החרדית: הרי איך תשלח ילד חרדי לבידוד בבית מלון שיש בו טלוויזיה? ההורים יגידו לך שאולי הוא יחזור בריא, אבל לא בטוח אם יחזור גם חרדי.

אנשים יכולים בהתנהגות הפרטית והקבוצתית שלהם עכשיו לעשות שינוי – אבל איך עוזרים להם בזה? איך מתרגמים להם למה שהם מכירים? איך נותנים פתרונות רלוונטיים למה שהם צריכים? איך נעזרים ברבנים ואנשי הדת?

כשניתקתי את הטלפון הוא כבר צלצל שוב. זו חברת צוות מעוז בצד השני. היא התקשרה כי ראתה הודעה שכתבתי באחת מקבוצות הווסטאפ של הרשת והציעה תמיכה במאמץ. עכשיו היא, צעירה ערבייה נוצריה מרמלה מדברת איתי על איך מתכוננים לשגרות הדתיות ערב חג – תחת איום הקורונה.

הייתי צריך כמה רגעים לתאר לה איך נראים הרחובות החרדים בימים ובשעות שטרום חג הפסח. את היחידים והמשפחות הרבים שיוצאים למשימה החשובה שלהם לפני כניסת החג: ביעור החמץ. אותה הפעולה של שריפת שאריות החמץ מהבתים כחלק מההכנה לחג, נראית עכשיו כבר לא כל כך טבעית ופשוטה. ובעיקר, מצריכה מאיתנו, אנשי הציבור – לתת עליה מראש את הדעת.

איך אפשר למנוע התקבצות של אנשים ברחובות? האם אפשר להימנע משריפת החמץ וענני העשן הכל כך מיותרים בשעות של קשיי נשימה?

פנינו לחברי הרשת – חלקם ממקצועות ותפקידי מערכת הבריאות, חלקם חרדים כדי להבין את הסכנות הבריאותיות בשגרות החגיגיות ואיך אפשר לצמצם את ההשפעה השלילית על כולנו?

האם הרופאים יוציאו מסמך הוראות? איך לתווך את המסרים ולתת לקהילות שלנו כלים להתמודד? האם רבנים יפנו לציבור גם הם?

בימים האלה של הקורונה יש לי תפקיד כאיש ציבור. והתפקיד הזה הוא כפול. הוא מתחיל במקום המקצועי שלי מול מסגרות החינוך שאני מנהל, מאות המורים ואלפי התלמידים שלנו, שאנחנו מחויבים להמשיך שגרה של לימודים מרחוק.

אבל התפקיד הזה כאיש ציבור ממשיך עוד הרבה יותר מהתפקיד המקצועי שלי. האחריות שלי נוגעת עכשיו מול הקהילה שלי, מול החברה שלנו.

האחריות המשותפת שדיברנו עליה – עכשיו אנחנו עושים אותה, הלכה למעשה”.

לקריאה נוספת

״לעבור לאונליין תוך יום אחד זה מסובך. המורים לומדים איך ללמד – תוך כדי העבודה״

נרית כץ היא מנהלת תחום המתמטיקה של בתי הספר העל יסודיים במשרד החינוך

“כבר שנים שאני עובדת במערכת החינוך, והשבוע היא השתנתה לי מול העיניים. כל מה שהכרנו, כל מה שלמדנו, כל מה שחשבנו, כל מה שידענו – משתנה.
הקונספט הזה של בית ספר, כיתה, מורה, תלמיד – כל שנשמע הגיוני לפני שלושה שבועות, הפסיק לעבוד.

מערכת החינוך הישראלית נאלצת ברגע להתמודד עם שינוי קיצוני. ואנחנו ממציאים את עצמנו ברגע למשהו אחר. אבל האם אנחנו מוכנים לשינוי? מה היכולות שלנו במקום הזה? ואיך בעצם נצליח לייצר תפקיד חדש לנו, למורים, למנהלים, לתלמידים?

עד לפני כמה ימים, התפקיד שלי כמנהלת תחום המתמטיקה של בתי הספר העל יסודיים במשרד החינוך, נראה קצת יותר פשוט: תכלול לימודי המתמטיקה בחטיבות הביניים ובחטיבות עליונות. המשימה שלי היתה לעבוד עם מורים ותלמידים על לימודי המתמטיקה – כדי שיותר תלמידים ילמדו ויקחו חלק במעגל הלמידה והמצוינות הזה.

המשימה שלי מקבלת עכשיו קצת טוויסט. אם אנחנו רוצים שתלמידים ילמדו היום מתמטיקה, ונמשיך במאמצים הגדולים שלנו להגביר את מספר הלומדים ולמנוע נשירה – אנחנו צריכים להתאים את עצמנו. אז כל יום בימים האחרונים אני חושבת לעצמי – איך בעצם אנחנו עושים את זה?

כל הפעילות שלנו עברה עכשיו לאונליין: אנחנו מצלמים באולפנים ומעלים לרשת שיעורים לכל התלמידים מכיתות ז’ עד יב’. בנוסף אנחנו נותנים מענה אונליין למורים, מפעילים מערכת למידה אונליין לתלמידים, מנגישים ידע עם חומרים ותכנים רלוונטיים למורים ולתלמידים, ומתמקדים גם בתלמידים שלומדים עכשיו בלי מסגרת מאורגנת עם מורה. הכל דרך המחשב.

עכשיו אנחנו כבר לא רק מורים למתמטיקה. התפקיד שלנו דרך המתמטיקה הוא לא רק להכין לבגרויות המתקרבות בהכרח  – אלא לשמור על הקיים, לייצר תעסוקה, לתחזק קשר עם תלמידים, להראות שאנחנו כאן.

והתהליך הזה הוא קשה. לעבור לאונליין ביום אחד זה קשה. לא הייתה לנו מוכנה המיומנות הזאת. כדי להעביר שיעור בלמידה אפקטיבית מרחוק, מורה צריך שיהיו לו מיומנויות טכנולוגיות מצד אחד, ואת היכולת להחזיק שיעור מרחוק מצד שני. אם בכיתה המוכרת זה קשה, אז בכיתה וירטואלית, חדשה, בלי קשר עין ושליטה אמיתית – זה קשה עוד הרבה יותר. למרבית המורים – זה תהליך למידה בזמן שהם צריכים להמשיך ללמד.

בימים האחרונים אני עובדת על יצירת מיזם חדש, שמטרתו: ללמוד איך ללמד בצורה היעילה ביותר. לא רק לשמר, אלא גם להמשיך לשפר. אני עובדת על המיזם הזה בליווי של מעוז ובשותפות שנרקמה ברשת עם מכון ברנקו וויס לחינוך והוראה.

החלטנו להתמקד בקבוצות תלמידים, תלמידי כיתה י’ לקראת הבגרות שלהם בשנת הלימודים הקרובה. אנחנו בונים להם מערכת שלמה ללמידה מרחוק – לא רק כדי לתחזק את הלמידה ולשמור על קשר, אלא לייצר מעטפת להמשך למידה רגילה, ממש כאילו היו היום בכיתה.

ויש כמה רגעים לא פשוטים בתוך התקופה המשונה הזו. כשאני עוצרת את עצמי וחושבת: שנייה, איך זה בכלל אפשרי, כל הדבר הזה, מעכשיו לעכשיו? במעוז בנו לי קבוצה שמלווה אותי לאורך הדרך החדשה, לפעמים זה בזום ולפעמים בטלפון. בזכות המחויבות המשותפת של חברי רשת מעוז, קיבלתי צוות מייעץ שעוזר לי לתכנן, לגבש וגם להתפקס על דרך הפעולה.

אני מאמינה גדולה במתמטיקה. אני מאמינה בזה תמיד. כשהילד הפרטי שלי בבית צריך רגע איפוס, אני שולחת אותו אליה – למתמטיקה. אני חושבת שזה נכון תמיד, ובמיוחד בתקופה של הקורונה”.

לקריאה נוספת