חטיפי ממלכתיות - מאי
ממלכתיות? איך זה נראה? הנה כמה דוגמאות שעוזרות לנו לספר ממלכתיות מהשטח ..
דרוש: גיוון במשרד האוצר
“אני נעה ליטמנוביץ מאגף התקציבים, חברת רשת מעמיתים ז’. כולנו יודעים שמי שמחליט אלו החלטות מתקבלות ואיך מחלקים את העוגה זה מי שיושב מסביב לשולחן. לכן כשנכנסתי לאגף התקציבים, היתה לי משימה: להגדיל את מספר הערבים שיושבים סביב השולחן באגף, שנחשב למבצר אליטיסטי וסגור.
זה תהליך אדפטיבי קשוח שמתחיל כבר בשלב האיתור, כי כלכלנים ערבים פשוט לא מגיעים אלינו. התחלנו בפניה ייעודית בערבית, לכלכלנים ערבים, והזמנה להגיע למפגשי חשיפה באגף, בליווי שני חברי רשת ממשרד האוצר, עבד חסדייה וחסאן טוואפרה. 24 אקדמאים ערבים מתחום הכלכלה הגיעו למפגש, קיבלו הסבר על האגף והשתתפו במפגש בנושא החלטה 922 שהובלנו וההשפעה שלה בחינוך, תחבורה ותעסוקה. במפגש חסאן גם דיבר ונתן את הזווית שלו על האתגר והחשיבות הגדולה בעבודה במשרד האוצר. אנחנו עכשיו נמצאים בשיאו של תהליך המיון, אחרי שקיבלנו עשרות קורות חיים וזימנו מועמדים לראיונות. אנחנו לא מרככים את תנאי הקבלה הקשוחים עבור מועמדים ערבים – הם חייבים לעמוד בסטנדרט המקצועי הגבוה ביותר, על מנת שיוכלו להצליח ולגדול בתפקיד. זה חיוני גם כדי שאנשי האגף ייתנו אמון בתהליך, שמטרתו לשפר את איכות קבלת ההחלטות באמצעות הרחבת הפרספקטיבה של מי שיושב מסביב לשולחן.
זה הסיפור שלי ומה הסיפור שלכם?”
טוב שכן טוב
“היי, אני ניר ברטל, עמיתים ז’. אחד הדברים שחשובים לי זה להכיר, להיות וללמוד עם השכנים שלנו. ישנם רק קילומטרים בודדים ביננו לבין יישובים שכנים לנו וידעתי שאני חייב שנכיר אותם, שאנחנו כעירייה, נכיר, נלמד, ומי יודע אולי גם נעשה כמה שיתופי פעולה.
בתמונות, תראו מסורת שהתחילה באורנית – להפגש עם השכנים שלנו. ק”מ בודדים מפרידים בין אורנית ליישובים שכנים כמו כפר קאסם ואלקנה – וזו הזדמנות לשיתופי פעולה של שכנים.
התחלנו. נסענו מאורנית ליישוב קרוב מאוד, לכפר קאסם. עזרה לנו בתיאום והמפגש והשידוך בכלל כאותר, חברת רשת. פגישה מקצועית של הצוות, הכרנו תהליכים שקורים אחד אצל השני ועברנו לשיחות אישיות יותר של בין תפקידים מקבילים. הייתה פגישה טובה, בעיקר שברה קצת הרבה קרח. מקווה שנמשיך לעשות פולו-אפ ולהתניע דברים נוספים.
המשכנו. אחרי כמה שבועות, נסענו יחד ליישוב אחר. הפעם לאלקנה. יישוב קצת יותר דומה לנו באוכלוסיה מסורתית וציונית דתית – אבל אחרת ומיוחדת גם היא. גם שם, באותה מסורת, נפגשנו עם בעלי ובעלות תפקידים. הצגנו סטטוס על מה קורה בעיר וצללנו גם למפגש עבודה של ממש. למדנו על תהליכים שקורים ועל איך אפשר לעשות עוד אחרת וגם ביחד.
בואו נגיד שהתחילה מסורת. ואם אתם שכנים שלנו, תצפו שנגיע. או שתגיעו אתם?
זה הסיפור שלי. מה אתכם, מה הסיפור שלכם?”
כשנזיר מגיע לבני עקיבא: הערבי הראשון בועידה
“היי, אני יאיר שחל, עמיתים מחזור ד’. אני רוצה לספר לכם על הועידה השנתית של בני עקיבא, כמעט לפני שנה, שנראתה, איך נגיד קצת אחרת. לוועידה מתרגשים ומתכוננים אלפי בני נוער וכל התנועה איתם. ואני, שיגעון שלי גרם לי להרגיש שיש הזדמנות להכניס קצת ‘ממלכתיות’ לוועידה הסגורה הזו. איך? הצעתי שנסתכל לרגע על החברה הישראלית החוצה. לא ציונות דתית פנימה, ציונות דתית החוצה. אבל לא ימין-שמאל, את זה אנחנו עושים וצריכים להמשיך לעשות עוד. אבל אם רוצים לדבר על החברה הישראלית, צריך להמשיך להעמיק במורכבות ולקחת עוד צעד קדימה. ולמשל, אנחנו לא יכולים להתעלם מהמגזר הערבי.
אז הזמנתי את הסופר והעיתונאי נזיר מג’לי העיתונאי לספר על המורכבות בחברה הישראלית כמו שהוא רואה וחווה אותה. נזיר סיפר על ההיסטוריה של ערביי ישראל, על ההווה של ערבי ישראלי היום ועל התקווה לעתיד – ללמוד אחד על השני מהאנשים עצמם ולא מהגוגל או פייסבוק ולעשות יחד מציאות טובה יותר ביחד. איך הייתם מרגישים לילה לפני מפגש כזה? נזיר מג’לי בבני עקיבא.
דובר ערבי, בפעם הראשונה מול מאות בני נוער. אני אגיד לכם, שאני חששתי מאוד שזה יתפוצץ. חששתי אבל מזווית אחת וקיבלתי מזווית שנייה. חששתי שבני הנוער שלנו, זה יהיה להם מדי מרחיק לכת. אומנם נוער מעולה יש לנו, אבל חששתי שיהיו כאלה ש”ערבים לא באים לא בטוב”, גם לא מכירים וגם לא באים להם בטוב והכל יתפוצץ. אני מכיר את זה מהילדה שלי, הפרטית שלי, שאני צריך להיכנס לה ללב שכשיש זריקת אבנים על האוטובוס ליד הבית וצריך להסביר, לחשוב יחד, להכניס ללב מחשבות גם אחרות.
בתמונה אתם רואים את מג’לי והנוער של בני עקיבא במפגש חדש, אחר ומיוחד ומאוד מאוד משמעותי. הם מצידם, קשובים. לוקחים חלק. שותים את מה שיש לנזיר להציע. בביקורתיות, בשאלות נוקבות, בחשיבה. זה מפגש שמאתגר אותם מחשבתית ותפיסתית. והם שם, משתתפים בו. אז אומנם לא הנוער פוצץ את הועידה, אבל היא בכל זאת כמעט התפוצצה. איך? מה שכמעט פוצץ הוא דווקא המבוגרים. היו מי שחשבו שפשוט השתגענו. שהגזמנו. לא רק שהם לא הבינו, הם באמת חשבו שהשגענו. אני לא אגיד לא מדובר בשינוי – הרי לקחנו צעד קדימה. אבל לא, לא השתגענו.
אנחנו צריכים לעשות עוד ועוד צעדים כאלה. אנחנו והחברה הישראלית כולה. אנחנו רואים את זה במציאות של היום. אין לנו ברירה. אנחנו חייבים. ואני גם אתן לכם ספוילר, יש עוד צעדים בדרך. ואנחנו עובדים על זה – איך להמשיך לאתגר את החשיבה והתפיסות, אבל בחכמה. בלי ליצור פיצוץ.
זה הסיפור שלי. מה הסיפור שלכם?”
ערבי, דתי וחילונית מגיעים לואלי
“היי, אני הדר גור אריה, עמיתים מחזור ז’. ‘ערבי, דתי וחילונית נכנסים למשרד פרסום במצפה רמון. נשמע כמו בדיחה?’ בשבילנו ממש לא. גם הוואלי הרים את הראש, פקח את העיניים והבין כמה חשוב גיוון תעסוקתי.
כשאת מגיעה למצפה את רואה את הגיוון הפסיכי – ותיקים מקימי ישוב, העבריים מדימונה, אנשי צבא, ניו קאמרס, חבר העמים. מגוון באמת. המטרה שלי הייתה לשים את הגיוון על השולחן גם במקאן וואלי. הוואלי כל כך מיוחד, לא רציתי להיות רק הקלישאה של משרד פרסומאים אשכנזים.
אז יצאנו לגייס צוות משבטים שונים וזה לא היה קל. חיפשנו קצת יותר רחוק – יצאנו לבאר שבע, יישובים שכנים. החלטנו לשנות קצת את תנאי הקבלה כדי לא לפספס מועמדים מעולים – אנחנו גם ככה מלמדים אותם מאפס מקצוע, אז בשביל מה לבקש ממישהו תואר ראשון? רעב ורצון להצליח זה יכול להיות מספיק.
בתמונה המצטרפים האחרונים של הצוות – את רון החילונית, מישה חובש הכיפה וענאן הערבי. ככה הפנו לצוות מגוון, והבנו שהמשמעות היא להתאים את עצמנו גם בתוך המשרד. זה אומר מטבח עם מיקרו כשר, לשבור את הראש איפה אוכלים ביום צוות כדי שיתאים לכולם ולקבל בפעם הראשונה הזמנה לחגוג קריסמס ביחד. גם העבודה עצמה דורשת התאמה, להתאים לקוחות לחברי הצוות וחברי צוות ללקוחות ולהרוויח מהגיוון.
זה הסיפור שלי. מה הסיפור שלכם?”
